גיל ההתבגרות הוא שלב התפתחותי שבו הנער והנערה נמצאים במצב מעברי, בין ילדות לבגרות. זהו שלב מבלבל הן עבור הנער והנערה והן עבור ההורים והסביבה.

מצד אחד ברור שהם כבר לא ילדים- מבחינה פיזית חלים שינויים רבים, שמשנים את המראה הפיזי וכהרף עין חל שינוי משמעותי בגובה, משקל, יציבה. עוברים לקנות בגדים בחנויות מבוגרים, וההורים פעמים רבות מוצפים בשאלות לגבי השינויים הללו והתמורות שהן מביאות (שינויים שבין אם הם קורים מהר מדי ובין אם הם קורים מאוחר יחסית, עשויים בפני עצמם להיות מקור לקושי או מצוקה רגשית). מבחינה קוגנטיבית יש שינוי באופן החשיבה ומעבר מחשיבה קונקרטית (מותר/אסור, צריך/לא צריך), לסגנון חשיבה מופשט (חשיבה על מהות של דברים, ירידה לעומק). סגנון חשיבה כזה מאתגר לא אחת את ההורים שצריכים לחשוב על כל תשובה, להצדיקה. זהו השלב שבו יש תחושה שהנער הזה כבר "חכם מדי" עבור ההורה, אי אפשר להגיד לו פשוט "לא", צריך להסביר ואז הוא מוכן עם תשובה ששוב "אני נשאר/ת בלי מילים".

 

מצד שני, הם לא לגמרי בוגרים- ההיבט הרגשי הוא הבולט ביותר, שכן גיל ההתבגרות מאופיין בחוסר יציבות רגשית- "רכבת הרים" רגשית. אותו ילד רגוע ושלו פתאום עם התפרצויות זעם, הנערה רגע אחד הכי מתוקה ורגישה כלפי הסביבה ורגע אחר צורחת/בוכה וטורקת את דלת חדרה. חוסר היציבות הרגשית הוא מאפיין מאוד חזק של הגיל הזה ונובע במידה רבה מהשינויים ההורמונלים שעוברים על המתבגר/ת. בעצם המתבגרים נמצאים באופן דיי קבוע במצב שדומה ל-PSM (תסמונת קדם וסתית), שבה יש חוסר יציבות הורמנלי שמשפיע מאוד על המצב הרגשי. אחד הדברים המשמעותיים שקורים עם ההתבגרות הוא התייצבות במצב הרוח והיכולת לשלוט בתנועה הרגשית. כמובן שזה אחד הדברים שהכי מקשים על המתבגר/ת עצמו/ה ועל ההורים. בנוסף ישנו קושי בהערכת סיכון (שגם קשור לחוסר בשלות של מערכת השיפוט, אבל גם להיבטים רגשיים וחברתיים עליהם אפרט בהמשך), מה שמוביל לכך שזהו גיל שמועד לפורענות בשל הסיכונים שמתבגרים נוטים להתנסות בהם.

 

אם כך, גיל ההתבגרות מייצר סטטוס חדש, הנער והנערה נראים בוגרים, חושבים באופן מתוחכם ומפותח וניתן לתת להם הרבה אחריות. עם זאת, באותה נשימה, אנחנו רואים את הקשיים הרגשיים ומצבי הרוח הבלתי נשלטים וזאת לצד תחושת חרדה שמציפה את ההורים לנוכח הסיכונים הרבים שבני הנוער עומדים מולם. ההורה כבר לא יכול להיות מעורב ושולט בחיים של הנער/ה באותה מידה שבה ניתן היה ניתן בתקופת הילדות, ובמידה רבה, גם לא נכון שיהיה. אך פיקוח, הכוונה ומעורבות נכונה חשוב שיהיה, ואפילו נחוץ יותר בתקופה מבלבלת זו מאשר בתקופת הילדות.

​

מהם הגורמים המרכזיים לקשיים רגשיים שעומדים בפני הנער/ה בגיל ההתבגרות:

 

1. קשיים חברתיים- קבוצת השווים (בני הגיל) הם בעלי ההשפעה המירבית על הנער/ה בגיל ההתבגרות (בניגוד לגילאים צעירים יותר בהם למשפחה יש יותר השפעה). ע"י השתייכות לחבורה הנער/ה מרגיש שייך, חשוב ובעל השפעה. בגיל ההתבגרות רוב החבורות מוקמות על בסיס תחומי עניין משותפים (תנועת נוער, מוסיקה, ספורט, מחשבים וכו'), ופחות על סמך מאפיינים טכנים כגון השתייכות כיתתית (כמו במהלך היסודי). כאשר נער או נערה לא מצליחים להשתייך חברתית לאף חבורה, ישנה תחושת ריק משמעותית, שלא ניתן למלא ע"י יותר משפחתיות או חברויות מאולצות. זה חשוב לנוער להרגיש הכרחיים ושייכים, ששמים לב כשהם לא נמצאים, ובהעדר זה- ישנה הרבה פעמים תחושת בדידות וקושי. וריאציה נוספת על הקושי החברתי היא השתייכות לחבורה, אך שהנער או הנערה מרגישים דיסוננס וניתוק מהערכים והנורמות של החבורה. מכיוון שישנו פחד להשאר לבד, הנער/ה ממשיכים להיות חלק מהחבורה, אך מתקשים ממש להתחבר.

2. התנהגויות סיכון- בגיל ההתבגרות כחלק מהניסיון להבדיל את עצמי ממי שהייתי כילד, ישנו רצון להתנסות בהתנהגויות ששמורות למבוגרים: עישון, שתייה אלכהולית, יחסי מין ועוד. כפי שכתבתי קודם, יכולות השיפוט עדיין לא מפותחות דיין, כמו גם המידתיות שמאפיינת מבוגרים לא בשלה בגיל ההתבגרות. נערים ונערות זקוקים להתנסויות, אך יש צורך גדול בפיקוח והכוונה של ההורים, כך שניתן יהיה לתווך לטוב ולרע את החוויות שהם מתנסים בהם. רוב המשפחות היו רוצות לאפשר למתבגרים להתנסות בצדדים החיוביים של כל אחד מהדברים, אך במידה, עם אפשרות בחירה. על מנת שהדבר יתאפשר ישנו צורך לשמור על ערוץ תקשורת פתוח ולא שיפוטי עם בני הנוער, אתגר בפני עצמו. כאשר המתבגר נשאר לבד מול הפיתויים, ישנו סיכון במידתיות שבה הוא יבחר בהתנסויות הללו ובבטיחות שבה ינקוט (למשל הורה שמדבר עם בנו על כך שלא שותים ונוהגים, אולי יצליח להטמיע בבנו את הסכנה, ביחס להורה שלא ידבר כלל על שתיה אלכהולית). לא אחת בני הנוער מרגישים שנחצה איזשהו גבול עבורם, אך אינם יודעים כיצד לסגת חזרה ואיך לעבד את החוויה שעברו.

3. הגדרה עצמית- המשימה ההתפתחותית המשמעותית ביותר היא ההגדרה העצמית בגיל ההתבגרות. הנער והנערה רוצים לדעת מי הם, ולכן הם בוחרים את קבוצת השווים שהם מרגישים שדומים להם, מתחברים לזמרים שמילות השירים מחוברים אליהם רגשית, ומתרחקים מאנשים שאינם דומים להם (ההורים?? לעיתים קרובות, וזה תקין ומשתנה תדיר). בדרך כלל מתחילות להיות דעות מאוד מוצקות בכל תחום: פוליטי, אופנתי, חברתי וכו' ובלתי אפשרי להתווכח איתם (להתווכח זה בדרך כלל תחביב לנוער, כך שלא מומלץ אם זה לא עקרוני). כאשר נער או נערה חשים קושי בהגדרה העצמית שלהם, כי היא לא תואמת את הערכים שעליהם הם גדלו, או של החברים הטובים או שמתנגשת עם ערכים אחרים שחשובים להם, הם עשויים לחוות מצוקה משמעותית. כך למשל בני נוער שמגלים על עצמם שנמשכים לבני אותו מין עשויים לחוות תחושות דחק ומצוקה, או בני נוער שמרגישים שהם "משחקים" זהות כפולה מול בני המשפחה ומול חבריהם, ואין תחושת זהות אחת.

 

• כמובן שישנם גורמי דחק נוספים, שקצרה היריעה מלסקור את כולם.

 

כיצד ניתן לעזור?

בראש ובראשונה שמירה על ערוץ תקשורת פתוח בין ההורים ובני הנוער הוא המענה הטוב ביותר הקיים. כשהנער והנערה מרגישים שיש להם דמות משמעותית, חיובית ומקבלת שאפשר לדבר איתה, האפשרות שהיא/הוא יחווה מצוקה משמעותית או משבר ויפעל לבד, קטנה. המטרה היא שההורים יהיו שם עבורו. כאשר ישנה "חומה", הנער/ה מנותק ומפעיל מנגנונים שונים למנוע מהוריו לדעת עליו ולהתחבר, צריך לפעול כדי לחדור את אותה חומה.

לעיתים, יש צורך בעזרה מקצועית, כאשר המצוקה של הנער/ה משמעותית, וההורים מרגישים שהם לא מצליחים לתת מענה לבד. העזרה יכולה להיות דרך הדרכה הורית ו/או דרך טיפול במתבגר. לעיתים קרובות, פתיחת האפשרות לנער/ה ללכת לטיפול, מאפשר פורקן ותחושת נראות (ההורים רואים את הקושי שלי, ומציעים לי פתרונות).

 

מוזמנים ליצור קשר לשאלות, התייעצויות והבהרות.  

 

באיחולי צליחה מוצלחת ומגדילה של גיל ההתבגרות הנפלא,

רותם